Activity.png

נפלנו, רק שלא נשכח לקום. סיכום שנה מחוץ לביצה (מתוך הארץ)

הדבר הראשון שאני זוכרת מהרגע שהקהל בשדרות רוטשילד התפזר, זה שכאב גב חד שאחז בי במשך שנים נעלם לפתע. זה היה כל כך מוזר, שחשבתי ללכת לרופא. מאז — פייסבוק הזכיר לי השבוע שחלפה בדיוק שנה — למדתי דבר אחד חשוב: את עצמי. במשך עשר שנים, מתחילת המחאה החברתית, שמתי את עצמי בצד. בגיל 25 נהפכתי לרכוש הציבור, משפחתי נאלצה להסתפק בי בהבזקים חטופים, והחברים הפכו לדמויות בווטסאפ.


כן, שמעתי את הסיפורים על מנהיגי עולם שמצליחים לצאת לריצת בוקר ולנגן בפסנתר באמצע היום, כדי לשמור על שפיות. אני חוששת שמדובר בהמצאה שיווקית. בשבע השנים שהתרוצצתי בכנסת, אפילו ללכת לשירותים נראה כמו בזבוז זמן עבודה יקר.


למחרת הפרישה סימס לי מישהו שפעם לימד אותי פסנתר, "אז מתי תחזרי?". הוא היחיד מבין מאות שולחי ההודעות שהתכוון ללימוד פוגות של באך, ולא לפוליטיקה. הוא צדק. הייתי זקוקה למוסיקה כמו לאוויר לנשימה. פתאום יכולתי לנשום.


לוקח שנים לבנות דרך ועשייה מובהקת, לפרק — לוקח רבע שעה ברוטו. הודעה קצרה לעיתונות, ופרידה. בשנה שחלפה מאז, שואלים אותי הרבה: "אבל איך זה הרגיש באמת? איך זה הרגיש לעמוד שם בשדרה, במקום שבו הכל התחיל, להסתכל בעיניים של התומכים שליוו אותך שנים, ולומר להם שאת עוצרת, שלא תתמודדי בבחירות? להכריז מולם שאת מוותרת על המשך המסלול?".


האמת היא שזו היתה ההחלטה הכי קשה, וגם הכי קלה שקיבלתי אי פעם. קשה, כי לשמוט את פרויקט חיי היה בלתי נתפש עבורי. וקלה, משום שהיה ברור לי לחלוטין בשביל מה אני עושה את זה. אם בנימין נתניהו ייבחר שוב, חשבתי, הוא לא יבחל באמצעים כדי להימלט ממשפטו, כולל ביטול הדמוקרטיה בפועל.


הקרב שלנו כבר מזמן לא נגע לעניינים האידיאולוגיים השוטפים, אלא למאבק אחד מכריע — האם מדינת ישראל תמשיך להתקיים כפי שהכרנו אותה. לשם כך, כל אחד היה צריך לתרום את חלקו. החלק שלי, כאחת מצעירות המשכן, היה לנסות לחבר בין כל האגואים הגדולים למשהו שמסוגל להילחם ביחד.


כמה חודשים קודם לכן הקמנו את "המחנה הדמוקרטי", אחרי שהתמודדתי לראשות העבודה במטרה מוצהרת לאחד אותה עם אהוד ברק, ציפי לבני ומרצ, ובתקווה עם עוד אחרים בגוש. המרוץ מול עמיר פרץ ואיציק שמולי היה קשה, מלא בהשמצות, בשקרים ובאיומים. אבל בסופו של דבר, כולם הבטיחו חיבורים. כשהגעתי למקום השני אחרי פרץ, הצעתי לסייע במו"מ מול המפלגות האחרות. הוא הודיע לי בגאוותנות שלא יהיו חיבורים, פרט לאורלי לוי־אבקסיס. זה היה הזוי. ידענו כבר אז שבלי חיבורים, אחת המפלגות ואף יותר לא יעברו את אחוז החסימה, והשלטון יינתן לנתניהו על מגש זהב.


חברי הכנסת במפלגה תמכו באיחוד, אך בלחש, מחשש פן יבולע להם. לא יכולתי לשבת בשקט ולראות את הספינה הזו מתנגשת בקרחון. במשך ימים דילגתי בין בתיהם של ברק, ניצן הורוביץ ואחרים, במטרה למצוא נוסחה שכולם יקבלו. כשרוב הדברים הוסכמו, הם הציבו לי תנאי: תצטרפי אלינו או שאין חיבור. היה ברור לי שאשלם מחיר על עזיבת המפלגה שלי. ידעתי גם שאובדן הכוח שנתנו לי אלפי מתפקדים שהבאתי אליה, שתמכו בי מול הכוחות האינטרסנטיים, יפגע בי פוליטית בהמשך. אבל המטרה היתה חשובה יותר.


המכות לא איחרו להגיע: ח"כים בעבודה, שרק לפני רגע חיפשו את מקומם בכחול לבן, קראו לי בוגדת והכפישו אותי. ועם כל זה, הייתי גאה בתוצאה — הצלנו את המנדטים. לא העליתי בדעתי שנגיע למערכת בחירות שלישית. שם נחשפו הפנים הכי מכוערים של הפוליטיקה. התברר שהשותפים במרצ לא מאמינים בהסכמים פוליטיים יותר מנתניהו. ברגע הם ניתקו עמנו את הקשר, סגרו דיל ביניהם כדי למנוע פריימריז, פירקו את רשימת המחנה הדמוקרטי כמה חודשים אחרי שהוקמה — לא מעט למענם — ואז קיבלו את ההצעה מהעבודה כדי להינצל שוב מאימת אחוז החסימה.


כל ניסיון להמשיך עמם את השותפות נתקל בחומה, מחשש של כל אחד מהח"כים למקומו ברשימה. הצעתי לערוך פריימריז כוללים ולתת לציבור לבחור, נענתה בהתעלמות. עמדה בפני האפשרות לרוץ עצמאית עם התנועה הירוקה — הסקרים נתנו לנו כמה מנדטים. אבל האפשרות שריצה שלנו תסכן את הגוש, אחרי כל המאמץ — הרגישה כמו החטאת המטרה.


זה היה הרגע שהוביל אותי לשדרות רוטשילד להודיע על הפסקה מהפוליטיקה. "האיחוד חשוב מהמקום שלי", אמרתי שם. למרות הכאב הייתי אופטימית. לקח לתקווה חודשים להתפוצץ, עם כניסת בני גנץ לממשלה ושבירת האמון של המצביעים כולם. "רוצים לדעת איך זה הרגיש?", אני עונה בפעם האלף לשאלה ההיא. "האמת, שנורא. נשבר לי הלב. אבל גם שנה אחר כך, אין בי גרם אחד של חרטה".


האם אני מתגעגעת? כמובן, איזה אדם נורמלי לא יתגעגע למפגשים יומיומיים עם מיקי זוהר, למלחמות בלתי פוסקות, למבטים ציניים ועוקצניים על כל צעד ושעל. בכל העולם נהפכה הפוליטיקה לזירה שמעודדת תופעות פסיכופתיות. נרקיסיזם ושקרנות פתולוגית היו לנכס לרודפי כוח, השואפים לפסגה. בפוליטיקה, אתה מוקף בהם. שומר נפשו ירחק.


מנגד, הכאב על מה שקורה כאן בחוץ גדול מדי. 500,4 בני אדם כבר שילמו בחייהם בשל קבלת החלטות נגועה באינטרסים. נבחרי הציבור, אלה שאנחנו אמורים ללמוד עליהם תחת הערך "מנהיגות", לא שימשו דוגמה אישית מינימלית והפרו את הכללים שקבעו בעצמם. לצערי, התברר לי שרבים מהח"כים מהמחנה שלי, שלנו, לא טרחו להגיע לדיונים בוועדת הכספים למשל. המינימום הנדרש.


בשנה הזו חוויתי על בשרי איך קריסתן של כל המערכות משפיעה על אלה שהכי זקוקים להן. בזמן שסגרו את הארץ, אחותי הקטנה שיר, חזרה לשיקום בבית, אחרי חוויה קשה בהוסטל לאוטיסטים, שקיווינו שיהיה לה לבית לחיים. כמו רוב המוסדות לאוטיסטים בוגרים, גם ההוסטל הזה בבעלות חברה פרטית, אחרי שהמדינה הפריטה את התחום. בתחילה הוא נראה טוב. בהמשך, מתוך חסכנות של הבעלים, שהכניסו לתוכו עוד ועוד דיירים, נוצר מחסור קבוע במטפלים, שאת מקומם תפסו הסתגרות וסמי הרגעה.


הוצאנו משם את אחותי כשהרגשנו שאנחנו מאבדים אותה. בטראומה הזו המשפחה שלי מטפלת לבד. כמעט בלי עזרה. בחרדות בלתי פוסקות שלא נותנות לאחותי מנוח, ששובות אותה בחדרה, במיטה, במושב האחורי של הרכב. ההורים המופלאים שלי — שניהם עצמאים שעובדים קשה — מסתובבים סביבה מבוקר עד לילה בניסיון לגרום לה לאכול, לשתות, לדבר. רק אנחנו שם. כי מדינה אין. המוסדות שאמורים לסייע, נעלמו. המרכז התעסוקתי שהיא נהגה ללכת אליו שכח מקיומה. ההוסטל מחק אותה מזיכרונו ברגע שעזבה. למשרד הרווחה אין פתרונות.


לא בכל יום מרגישים באופן כה ברור את הצורך במדינה מתפקדת, שמסייעת להתמודד עם דברים שהאזרח לא יכול להתמודד עמם לבד. אחותי היא סיפור אחד, קטן. אלפים כמוה יושבים עכשיו בבית, בלי סיוע, חלקם עם משפחות שכלל לא מסוגלות לספק טיפול. בשביל כולם הצורך שהמדינה תקבל החלטות ענייניות ותראה אותם, גדול מכל דבר אחר. היעדרה של מדינה מתפקדת פוגע בהם פיסית ונפשית. רק מעטים מדברים על האנשים האלה. התמונות שלהם, כמו גם של מאות אלפי המובטלים, פחות נעימות למראה מהפריימים השמשיים מדובאי. הן מעניינות פחות מעוד סינק של ח"כ מקלל. למרבה הצער, הן לא מעניינות גם את הנציגים שלנו בכנסת — שבמקום להסתובב בשטח ולהשתמש בחסינות שלהם כדי לפתוח דלתות ולהשמיע קולות מושתקים, בוחרים ברובם להתעלם.


דווקא שנה קשה כזו, של כאוס ושל קריסת מערכות, נתנה למחנה הדמוקרטי הישראלי הזדמנות לסמן מחדש את הקווים האידיאולוגיים שלו ולהבליט את הערכים השמאלניים — שבזכותם יש כאן מערכת בריאות חזקה ומערכת רווחה שהליכוד עוד לא הספיק להחריב לחלוטין. זו היתה הזדמנות להציב אלטרנטיבה ולהפגין בקיאות, הבנה ויכולת לחשוב לטווח ארוך. להצמיח מתוך המשבר תנועה פוליטית חדשה, מרגשת, עם מצע רעיוני עדכני, וללא מבנים עסקניים מן העבר.


הבעיה היא, שהפוליטיקאים עורכים חשבון אישי בלבד, במקום חשבון לאומי. כל כך התרגלנו לסיאוב הפוליטי, לאינטרסנטיות, לתחמנות, ששכחנו איך זה נראה כאשר מועמדים מקבלים החלטות בניגוד לאינטרס האישי שלהם. אם יותר אנשים היו עומדים מאחורי הערכים שהם מתיימרים לייצג, לא היינו ניצבים היום מול שברירי מפלגות שמתחרות על קולנו בבזאר ביזארי, אלא מתאחדים בבית פוליטי חדש, דמוקרטי וגדול.


כשלעצמי, אני מאמינה שכל אדם שחוצה את ביצת הפוליטיקה הרעילה, צריך לקחת לעצמו גם פרקי זמן בחוץ. להקדיש זמן לאנשים ולרענון המחשבה, וללמוד מטעויות — כי עם כל הכיף שבניצחונות, אין שיעור גדול יותר מהנפילות, משום ששם נדרשת מאתנו יצירתיות מיוחדת כדי לקום. הן מחייבות אותנו להתחדש. זו גם מסקנה טובה לשמאל הישראלי השפוף: אחרי הנפילה של הבחירות הצפויות, ובכל קונסטלציה זו נפילה מפוארת — נוכל סוף־סוף ללמוד לקום.