שיטת נתניהו לחיסול מחאות - מאמר דעה מהארץ

בשבוע השני של המחאה החברתית שפרצה ב–2011, כינס בנימין נתניהו מסיבת עיתונאים מבוהלת והודיע על חבילת הטבות מפוברקת לסטודנטים. מטרת ההצעה היתה להביא לפירוקו של מאהל המחאה.


בחדר הזמני שבו התכנסנו לשקול את צעדינו, עלו חששות: התאחדות הסטודנטים עלולה להתפתות לקבל את ההצעה ולהפסיק את המחאה — בעוד שאנחנו, שהנחנו את האוהלים בשדרה, ידענו שזו רק ההתחלה. בכל יום גדל מספר המאהלים, שפשטו בכל הארץ. יעדי המחאה, שהחלה בתגובה על העלייה במחירי הדירות השכורות — התרחבו וכללו דיור בר השגה וצדק חברתי. ידענו שאסור לקבל את הצעת נתניהו, אבל בהתאחדות, שהיתה גוף פוליטי עתיר משאבים (והיינו תלויים בהם למימון העצרות) — התלבטו.


החלטנו להוציא מיד הודעה כי אנו דוחים את תוכנית נתניהו, וניפגש עמו רק אם המפגש ישודר לציבור. ההודעה יצרה חיכוכים ("לא אומרים לראש הממשלה לא", אמר איציק שמולי, אז יו"ר התאחדות הסטודנטים, "ולא דורשים לצלמו"), אבל לבסוף ההתאחדות הצטרפה אלינו.


כמו במחאה ב-2011, גם הפעם: ב' זה ביבי

זאת היתה ההפגנה הכי חשובה בשנים האחרונות

הצעת השוחד של נתניהו ירדה מהפרק, אך הוא המשיך לנסות לחסל את המחאה כשאינו בוחל באמצעים. הוא ומקורביו הפיצו סיפורים שקריים על מקורות מימון זרים, וניסו להציג את המפגינים כאנרכיסטים ומפונקים.


זוהי שיטת החיסול האהובה על נתניהו: ביד אחת לחבק את הכאב שהציפה המחאה, ובשנייה לחסל את מנהיגיה באמצעות שוחד פוליטי

זוהי שיטת החיסול האהובה על נתניהו: ביד אחת לחבק את הכאב שהציפה המחאה, ובשנייה לחסל את מנהיגיה באמצעות שוחד פוליטי, ואם זה לא מצליח — באמצעות הכפשתם. כך מועבר לציבור המסר, שהוא לא יכול לסמוך על מובילי המחאה כי יש להם אינטרסים זרים, שעדיף לו להתאחד תחת הסיסמה "זה לא פוליטי", ושנתניהו, שנגדו הופנתה האצבע המאשימה, הוא בכלל המושיע.


אנחנו פשוט התעלמנו ממנו. המחאה נמשכה, ומיליון ישראלים הצטרפו לשורותיה. מאז חלפו תשע שנים, שבמהלכן דאג נתניהו להשתלט על התקשורת ולוודא שלא תסקר באהדה את המחאות החדשות. שיטת ה"לחבק ולהרוג" נמשכה. הוא בוודאי מתבונן כעת בסיפוק בכמה ממובילי המחאה שהצליח למשוך לממשלתו באמצעות משרות ומשכורות. רק בשבוע שעבר הם תמכו בלי בושה בחוק שנועד לפגוע אנושות בעצמאותה של הכנסת — כלומר בדמוקרטיה הישראלית.


מבחינת נתניהו מדובר בסגירת מעגל: הוא פועל נגד העצמאים המוחים היום בשיטות דומות לאלה שהפעיל ב–2011 — כפי שהתברר לנו בשבוע שעבר מהראיון המבריק שערכו "אופירה וברקו" עם מנהיג ה"שולמנים".


השלטון שואף, באמצעות קירובם של השולמנים והשמולים, לעשות דה־פוליטיזציה למחאה תוך הפיכת המלה "פוליטי" למגונה והצגת ההתנגדות (הפוליטית) לשלטון כרעיון אסור. אבל רק פוליטיקה יכולה לייצר שינוי, ולכן מחאה אמיתית חייבת להיות פוליטית. הא־פוליטיות המזויפת היא בדיוק מה שהשלטון מחפש. הוא מעוניין לחסל את הדיון האידיאולוגי שאמור להתקיים בדמוקרטיה חפצת חיים, באמצעות קניית היריב או הכפשתו.


ואולם, אין זה אומר שצריך לאבד תקווה. מחאה אדירה יכולה לפרוץ כאן, להרעיד את הכיסאות של שרי הממשלה ולהציל את ישראל. כדי שזה יקרה צריך לסרב לפיתויים שמציע השלטון ולדבוק בדרך באומץ, גם מול מטחי הכפשות ואף אלימות מצד שולחיו. אסור לנסות לשחזר את העבר. אסור להתגעגע ל–2011. כפי שהשלטון שינה את כללי המשחק, גם אנחנו צריכים להמציא אותם מחדש.


סתיו שפיר Stav Shaffir

טלפון ליצירת קשר: 050-623-0244

דואר אלקטרוני: join@stavshaffir.co.il

  • White Facebook Icon
  • White Twitter Icon
  • White Instagram Icon
  • White YouTube Icon